אחד המאמרים הראשונים שכתבתי בנושא, לפני כשבע שנים מתפרסם כאן לראשונה:
שמי הילה נוה ואני אמא לשני ילדים קטנים, נכון לכתיבת שורות אלה. בראל בן שנתיים וחצי ואמבר בת חצי שנה. כך שלמעשה כבר שנתיים וחצי אני לומדת מהילדים שלי ומעצמי איך נראה עולמה של אמא בימינו, מהם התהליכים שעוברת אישה הרה, מהם האתגרים הזוגיים , המשפחתיים והאישיים שכמעט כולנו עוברות, ואיך בכל זאת אפשר להישאר בחיים...
דולה פוסט פארטום- ככה דמיינתי את התפקיד הזה
כל הדברים הטובים מתחילים מחוויה אישית וניסיון.
שמי הילה נוה ואני אמא לשני ילדים קטנים, נכון לכתיבת שורות אלה. בראל בן שנתיים וחצי ואמבר בת חצי שנה. כך שלמעשה כבר שנתיים וחצי אני לומדת מהילדים שלי ומעצמי איך נראה עולמה של אמא בימינו, מהם התהליכים שעוברת אישה הרה, מהם האתגרים הזוגיים , המשפחתיים והאישיים שכמעט כולנו עוברות, ואיך בכל זאת אפשר להישאר בחיים...
בחיים השבטיים בהם חיינו בימים עברו, היולדת הייתה נתמכת על ידי חברותיה ובנות משפחתה. חברה אחת מבשלת, אחרת מנקה, הסבתא מחבקת ומלמדת, האחיות מחתלות ומאכילות. אבל כיום הסבתות עובדות ויש להן חלונות זמן ברורים בין חוג ריקודי עם להתנדבות, החמיות לא תמיד שם כשאת זקוקה להן, לפעמים אינן בחיים ולפעמים את פשוט היית מעדיפה שלא יהיו בסביבתך,הבעלים יוצאים לשוק העבדים, החברות נקרעות בעצמן במירוץ החיים, או שגרות רחוק. ואת? את נשארת לבד, עם החיתולים, הדמעות וההורמונים.
אז מהי דולה פוסט פארטום, או בעברית - תומכת שאחר לידה, כפי שאני רואה זאת בצורה אינטואיטיבית לחלוטין:
התחום נחלק לשלושה, נפשי, גופני ורוחני.
הראשון, הנפשי- פשוט להיות נוכחת עם היולדת. להקשיב לה, להדהד, לתמוך, לחבק, לספר ולתאר מה קורה לה בזמן שההורמונים שלה מרחפים ברחבי הבית ומאיימים לפגוע בכל עובר ושב. המטרה בעיני היא להכין את האישה לשינויים המנטאליים והזוגיים העתידים לקרות. להכיל את הפער בין הפנטזיה למציאות ("חשבתי שאני לא אהיה מוכנה לעזוב אותו/ה", "חשבתי שבעלי ימשך אלי בטירוף כשאלד", "הייתי בטוחה שאנחנו רואים עין בעין את גידול הילד...") יש כל-כך הרבה מיתוסים שאנחנו חיות על פיהן ובטוחות שככה זה יראה. אבל האמת פעמים רבות קופחת על פנינו ואין אף אחד שם להכיל את הפער הזה שבין המציאות לפנטזיה.
השני הוא גופני- כמה פעמים קרה לכן שאפילו לשירותים לא הספקתן להגיע? כמה פעמים קרה לכן שאיכשהוא לא הצלחתן לישון יותר משעתיים רצוף והסיסמאות של "תשני כשהוא ישן" "עזבי הכל ולכי לישון" רק מרגיזות אתכן. התומכת עוזרת ליולדת לארגן את הסביבה הפיסית שלה. כך שהכאוס החיצוני לא יוסיף מעמסה נפשית. היא זו שתכין מרק או תקפל כביסה. היא זו שתחזיק את הילד ותאפשר לך להתקלח. היא זו שתרדים את הילד או תפריד ביניכם לפרק זמן שיאפשר לך לחדש כוחות. אמא טובה היא אמא שדואגת גם לעצמה. נכון, גם זו קלישאה, אבל יש בה הרבה מן האמת. נשים רבות חשות ביטול עצמי כבד מנשוא בחודשים הללו. המרדף אחר השלמות, אחר הרצון להשאיר דברים כפי שהיו לפני שהצאצא הגיע לעולם, הוא בלתי אפשרי. את צריכה מישהי שתהיה שם כדי לעזור לך פיסית. לפעמים אפילו כדי לקום מהספה, כי גופך דואב.
ומה עם חיוך? זה כבר המקום לחלק השלישי, הרוחני. זה עתה ילדת. התפצלת. משהו בך יצא החוצה ומעתה נתת חיים. הרוח שלך משתנה - מתבגרת, מתיילדת , מזדקנת. האאורה שלך משתנה. יש בך חרדות שלא היו קודם, לפעמים תחושת ריקנות מלווה אותך. את עדיין מוצאת את עצמך שמה יד על הבטן, ואז נזכרת שהיא התרוקנה. הבעיטות, שכל כך קיוית שיפסקו, עכשיו נפסקו ואולי בעצם את קצת מתגעגעת. עובר יצא, הפך לתינוק קטן ואת עדיין מלאה. אפילו זה מרגיז אותך.הטלטלה דורשת שמישהו יעזור לספינה הרוחנית שלך להאט את הקצב. המים הסוערים ישקטו אם תתני לעצמך לקבל עזרה שתמלא אותך מבפנים.
הזוגיות? משתנה בהחלט. לנשים יש נטייה להשתלט על הטיפול בילד ולסרס את האב. לאבות יש נטל כלכלי עצום שגורם להם למתחים ועצבים. ומה עם המיניות? מישהי בכלל זוכרת מהו מין אחרי לידה? כן. בן זוגך. הפערים שנוצרו והאחריות הרבה שנפלה על שניכם משנה את כל הדינאמיקה. האישה הסקסית שהיית לפני שנכנסת להריון או במהלכו הופכת עתה לאמא של הילד, האמא של הצאצא. בטח תופתעי לשמוע שיש סיכוי שאת לא הפנטזיה היחידה של בעלך. גם שם משהו מתערער.חלקם זוכים לדבר על זה ורובם המוחלט מכחישים, אבל האותות נראים על פני השטח.
אז בעולם מושלם, יש לך חמה, חברה, מיינקת, גבר שקם בלילות להאכיל, עוזרת צמודה, אחות מקופת חולים שאת יכולה להתייעץ איתה לגבי כל שינוי פיזי אצלך ואצל הילד, אמא שקונה ומבשלת וגם דודה כזו שמפנקת ומביאה מתנות לך ולילד.
בעולם שלנו, במאה ה21, רוב הפעמים את לבד. את הקפה שלך את מכינה ואם לא תדאגי לעצמך לצהריים, רב הסיכויים שלא תאכלי, כי תשכחי. את דואגת למקום העבודה והקריירה שלך, את צריכה להוכיח לכולם שהבית מתוחזק כשהיה, הזוגיות פורחת והייעוד שלך בחיים ממשיך להתקיים בנוסף להיותך אמא מדהימה, משכילה, מכילה ומאושרת. כמה כולנו נופלות ברצון שלנו להיות טובות לאחרים, ובדרך מאבדות את עצמינו?
את הכעס שאת צוברת בלילות ללא שינה ואת יסורי המצפון שמגיעים עם ההורות, אף אחד לא יכיל, כי רבות מאיתנו מתביישות לשתף. התפרים הכואבים והטחורים מדוברים מעט מאוד. והחמור מכל, יש קשר של שתיקה בעניין דיכאון אחרי לידה.
אני מאמינה מבדיקה מאוד לא מבוססת שאחוז הנשים הנתקפות בדיכאון אחרי לידה עולה על הסטטיסטיקות המדווחות. לצערינו, דיכאון היא עדיין מילה גסה. אוסיף ואומר שכל אישה בדרך כזו או אחרת חווה דכדוך אחרי לידה. חלקן זוכות לדולה פוסט פארטום שתתמוך ותעזור להן לחזור למסלול הנכון להן וחלקן נקלעות למשבר מייסר ומיותר. הרצון לארגן את החיים כמה שיותר מהר מחדש. לפעמים צריך פשוט לעצור ולתת לדברים לקרות. ולפעמים צריך לדעת לבקש עזרה.
תפקיד הדולה הוא לא לרפא, אלא להוות סוג של מגדלור. מלווה נשים אחרי לידה, איני יכולה או מתיימרת להחליף אף גורם מקצועי. אבל אני שם כדי להעיר ולהאיר לך על הצורך בייעוץ הנקה, טיפול רגשי או טיפול פסיכיאטרי. את הידע אני צוברת מנסיוני האישי, מלימודים, וגם מתמיכה במעגל הנשים הקרוב אלי. אני עושה זאת כבר זמן רב באהבה, בהתנדבות, ומתוך כמיהה עמוקה לחזור לשורשים שלנו- נשים כחברות, כתומכות וכנשמות ערבות זו לזו בעולם הזה.
בהצלחה לך, אישה יקרה בדרך החדשה שבחרת לך.
תזכרי שמהקושי את יכולה לצמוח, אבל את לא צריכה לסבול...
הילה נוה
Комментарии