"את שומעת? אני על רמקול? יש לך כמה דקות אני חייבת להתלונן. אז את שומעת?...."
ככה מתחילות רב השיחות בין חברות טובות. את יודעת ומצפה שהיא תתפוס אותך כשאת עומדת להקיא מעצמך תסכול, כעס או חרדה ואת יודעת, שאחרי שהיא תקשיב לך ותרגיע אותך, את תוכלי לחזור לחשוב בצלילות, עם עוד פרספקטיבה" בהסכם הלא כתוב הזה בין חברות טובות, את יודעת שאת תהיה גם בצד השני כשהיא תצטרך להתלונן על העייפות, הבעל הילדים והעבודה. לפעמים מספיק לראות ווטס אפ בשביל להבין איך היא מרגישה, ממש כמו מוניטור. ולמה אני מספרת לכן את כל זה? כי אין תחקיר שמדבר על התקופה שלאחר הלידה שלא מציין כמה אנחנו בודדות. אחד התנאים לשפיות שלנו היא ס ו צ י א ל י ו ת !! אנחנו יצורים אנושיים, חברותיים. צריכים את זה לבריאות הנפשית שלנו. יש לי חברה, שהגיעה אלי אחרי לידת ביתי השנייה ופגשה יצור עייף, מתוסכל, שלוף שד ומחוסר אנרגיה. היא נכנסה, חיבקה (עוד היה מותר לפני שמונה שנים), התיישבה על כדור הפיזיו, לקחה את סרבנית השינה על הידיים ונתנה לי להתלונן. עד שסיימתי, הילדה נרדמה. ואני התבוננתי בה ושאלתי את עצמי למה אין לי עוד חדר בבית לשלם לה שפשוט תישאר. כמה היא שימחה והרגיע אותי. ואת הסרבנית. היא נתנה לי אויר ולימדה אותי את השיעור הכי חשוב על דולאות לאחר לידה: פשוט תהיי שם. תחזיקי כשאני עומדת לפול. תתמכי בי כשאני מאבדת יציבות.
לי יש חברה ויש לה היום יום הולדת.

Comments