טריגר, פוסט חשוב אבל לא פשוט לפנייך, חשוב לי שלא נעצום עיניים וניתן מקום גם למה שאינו...
שאלתי את עצמי באיזה אספקט של האובדן אני רוצה לגעת: האם ביולדת? בתגובות של הסביבה? בבהלה שאנחנו חוטפים כשאנחנו שוגים בברכת "מזל טוב"?
אז אתחיל עם קצת מספרים- חיטטתי לא מעט ומצאתי כל מיני מספרים לאורך השנים – עשר לידות ל 1,000, יש מקורות שהראו קצת פחות . שוני לפי חתך אוכלוסייה וגיל.. ואז עצרתי. זה בעצם לא מעניין.
************
אותה אמא שאיבדה את תינוקה, ולא ראתה דופק במוניטור, ממש לא אכפת לה מסטטיסטיקה....
היא ילדה ילד או ילדה. לפעמים נתנה כבר שם
הכינה חדר או קנתה כמה חיתולים
דמיינה את היום שאחרי. והיום הזה לא יגיע
הכאב הוא עצום ולפעמים נצחי. קיים פחד לספר לסביבה ומהתגובות, שמה את צריכה לנחם אותם. את השכנים, המכרים, האמא מהגן ולשקר שהכל בסדר.
***********
אני רוצה להתייחס היום בעיקר אלינו, אלה שרגילים לברך מרחוק או מקרוב וזורקים לחלל האויר את משפטי ה "צריך להמשיך הלאה", "מתי תחזרי לעצמך?", "העיקר שאת בריאה" או "היית מעדיפה ילדה עם מומים שלא היית יוצאת מבתי חולים?" ויש עוד כל כך הרבה "פנינים" שמגיעים מרצון טוב אבל... איך נאמר, לא מסייעים. אי אפשר למחות את הכאב ב"את עוד צעירה"
אז מה כן להגיד. בקצרה.
"אני משתתפת באובדן שלך", "אני מבינה כמה זה קשה". אלה שני רפליקות שפשוט מבטאות ביטוי עמוק ואותנטי של הצער
"איך את, מה את עוברת? אני מבינה שזה מאוד קשה עד בלתי נסבל.." זו הזדהות. אל תשפטי ואל תייעצי.
רק תקשיבי
אל תיבהלי מדמעות. היא מדממת.
**********
יצא לך מזל טוב מהפה וגילית שטעית? את מבוישת עד עמקי נשמתך? אוקי, זו סיטואציה מביכה אבל יש מה לעשות. תתייחסי לזה כלידה לכל דבר. תשלחי לה אוכל מנחם, תעזרו עם הגדולים, בדיוק כמו שהייתם עושים אלמלא נולד להם תינוקת חיה.
**********
נ.ב.
בעודי יושבת וכותבת את הפוסט הזה, בוחרת מילים, מוחקת וכואבת, הגיע מאחורי בראל בני וחיבק אותי.
זה היה הרגע שבו התחלתי לבכות. התייפחתי בידיים שלו. נישקתי את ידיו הגדלות ומחיתי דמעות רבות....הוא חיבק בהכלה ונתן לי את הרגע הזה להתעשת.
ועכשיו, גם ילד בן 11 יודע מהי לידה שקטה ושכל לידה היא נס. ככה זה לגדול עם אמא שמלווה נשים לאחר לידה. ואובדן.
#הידולה - מכילה נשים לאחר לידה
Comments