השבוע נפל לי אסימון רציני.... ולא באתי לדבר על פוליטיקה. הילדים שלי למדו (יש לציין באופן מפתיע) למידה מאוד משמעותית לציון 25 שנה להירצחו של רבין. מצאתי את עצמי משוחחת, מסבירה, מתווכת את עניין הסובלנות וסבלנות, את עניין הדמוקרטיה ומה זה משאל עם ולכבד את רצון הרב. מתרגמת איתם את השיר "IMAGINE " של ג'ון לנון ובין לבין מצאתי את עצמי בוכה. ממש מתרגשת מאוד ועונה להם בקול חנוק ושבור. חלום השלום ושיברו.
ואז הבנתי: עבורי זו טראומה. הייתי שם. בכיכר. ממש בתוך המזרקה כשהוא נרצח. אוחזת בידי דגל ישראל ואת דגל נוער עבודה ומתפללת בתמימותי לשלום עם עוד מלא בני ובנות 17...שרה את "שיר לשלום" שומעת את היריות כשברקע מתנגן "בוא לריו" של יהודית רביץ "בואו נשיר חזק עד השמיים...". את מבינה שאת צריכה לברוח אבל לא יודעת לאן. ופתאום אני לבד. כולם נעלמו. לרוץ אחרי כולם? זה בטוח עוד פיגוע. ארוץ לצד הנגדי, פחות מתאים לי למות עכשיו. ומי חשב על רצח ראש ממשלה. בתקופה בה אין ניידים מצאתי את עצמי באבן גבירול, לבד, ילדה אשקלונית לא מבינה מה קורה ולאן ללכת. טראומה.
שבוע ימים לא תפקדנו. לא נכנסנו לשיעורים, בקושי הצלחנו לדבר בינינו.
פוסט טראומה כמעט כל אחת עוברת בלידה. זו חוויה דרמטית, משמעותית בחיי אישה. ההגדרה של פוסט טראומה היא "הפרעה המתפתחת בעקבות חוויית אירוע המסכן את שלמותו הפיזית והנפשית של אדם (טראומה), כמו מעורבות בתאונת דרכים, לידה או הריון קשים, פיגוע טרור, קרב, שוד, תקיפה מינית, נטישה, שרפה וכדומה" הם כתבו את זה, לא אני. לידה ללא ספק נופלת בקטגוריה של פוסט טראומה.... אני מזמינה אתכן, אהובות, גם אם עברו חודשים או אפילו שנים. אל תוותרו על זה, תעבדו את חווית הלידה שלכן, תנו לעצמכן את השקט שמגיע לכן כשמקלפים את הקליפות. מבינים כל כך הרבה דברים על הקשר עם הילד. כשחווים שוב את הרגע מוצאים דברים שלא היית ערה להם קודם ויש בזה משהו מזכך... מזדהה איתי? את יודעת לאתר את הרגעים הטראומטיים שלך? #הידולה
コメント