הייתי תינוקת מכוערת טילים. לא באמת.. אני מאלה שאמרו עליהן "היא פשוט ילדה מקסימה, ורבלית, יודעת להתבטא" (בטח, לא ידעו לאן להסתכל, אז נותר רק להקשיב (-: ) בכל מקרה, זו אני בתמונה וזו אמא שלי, שמחה, והקשר שלנו הוא לגמרי טיפוסי בין אמא לבת. בואו ננרמל רגע את היחסים שלנו עם האימהות.
עד גיל עשר ככה, הן נושקות לסטטוס של אלילות. את רוצה לישון איתן, להיות לידן, לאכול איתן, לשבת על הברכיים שלהן ובעיקרון, למה לשחרר? איפשהו כשהגיל נהיה דו ספרתי, את מתחילה לרצות שהן תתרחקנה מספר דו ספרתי של מטרים.
בשנות העשרים את עושה הפוך ממה שאמא שלך תגיד לך ואת נשבעת ש"לעולם לא תהיה כמוה". את מוצאת רק פגמים ובעיקרון, די מתבאסת על החינוך, התקשורת שלה עם העולם. הבית שלה, המצעים שלה..יש לך תמיד מה להגיד. את האוכל את מעריכה. ואז את הופכת לאמא לאט לאט, ובשקט בשקט את מתחילה להיראות כמוה (חלוק מישהי??) לזמזם את אותן שירים שהיא שרה (רוחמה רז, מאחורייך), לדבר כמוה ("כמה פעמים אפשר לבקש?") ולחשוב כמוה.. "אמא, מה את אומרת??" בשנות הארבעים את כבר מתה לבשל כמוה ולא נכנסת לישון בלי ששוחחת איתה פעמיים, קיבלת את התמיכה, הנשיקה והתלוננת כהוגן על בעלך או סתם על החיים, העבודה, הילדים. היא שם ומה"הלו" היא כבר יודעת מה מצבך, כל מילה ממש מיותרת. תתבוננו באמהות שלכן, אם אתם קוראות את הפוסט הזה ומזדהות, יש מצב שהן עשו עבודה טובה איתכן. תהיו סלחניות ותתקשרו לאמא, לשאול מה המצב. תגידו שהידולה שלחה אתכן.
להיות אישה אחרי לידה ובמיוחד כשאת הופכת לאמא, מסבך ומעמיק את הקשר. תני לזה זמן, את תראי שהקשר יתייצב.
אני אוהבת אותך, אמא - יום הולדת שמח! תודה על כל מילה שלך, תודה על כל פוסט שאת מעורבת בו, דוחפת אותי להיות אני כמו שמעולם לא דחפת. ממש עכשיו, כשאני כל כך צריכה אותך.....
