נכתב ע"י #אמא שמבינה אותך....
שישי אמצע הלילה, השמיים שחורים, ואני שומעת אותה מתחילה לנוע במיטתה בחוסר נוחות. זה הסימן שלי לקום, זה הסימן למודעות לחזור לכאן ועכשיו. היא עוד מעט תתחיל לצייץ ולתבוע את מה שמגיע לה. אוכל. מתוך שינה, באוטומט, אני קמה לשתות מים ובתיאום מושלם עם הבכי שלה, נכנסת לחדר להניק. זה הזמן להתמרמר, ביני לביני - כמה זמן לא ישנתי שינה רציפה ואיזה בעסה שהחלום נקטע.. כמה זמן לא חלמתי, התגעגעתי, הגדול בטח יקום עוד שעתיים ואין סיכוי שאצליח להשלים עוד מחזור שינה. אני יושבת לי על קורסת ההנקה הירוקה שקנינו בדרום תל אביב, כורסא פשוטה שאני לא מצליחה להוציא מהבית עד היום, יושבת ומתחילה לחלום... מה הייתי עושה כרווקה ביום שישי בערב. נזכרת בג'ינס הצמוד והחולצה היפה, נעלי העקב, האיפור, הפן והסיגריות, איך היו עשרות אנשים בכניסה והיינו נכנסות לפאב הכי מבוקש בעיר, רק כי פשוט הגענו. מתיישבות על הבר, סורקות את השטח, רוקדות, שותות, צוחקות על החיים השטחיים שלנו ונהנות מכל רגע. איפה העקבים ואיפה אני? איפה הפן שלי וכמה זמן השיער שלי לא ראה מברשת... היינו מסיימות את הבילוי בערך בשעה הזו, ממש עכשיו, חוזרות לדירה, פותחות שולחן, מדברות על מאורעות הערב, מתקלחות וכשהאור הראשון היה עולה, היינו נרדמות עד... עד שנמאס. אז הנה, אותה השעה, סיטואציה אחרת לגמרי. אני רואה את הלילה נפרד ומפנה את מקומו, מתבהר, כבר לא שחור כל כך וחושבת על החיים הקודמים. ואז מגיע המפנה. היא פוקחת עיניים ומסתכלת עליי. לבנה, טהורה, יפיפיה, עיניה מספרות שהיא שבעה ומרוצה... ואת, את שוכחת בשנייה את החיים שלפני ומאושרת ממה שיש לך עכשיו, בלילה שבין שישי לשבת...
