נתחיל מהסוף. לטבלאות חשיבות מרובה. להיות עירנית ולדעת משקל, גובה, סרגל התפתחות וכמות יציאות, חשובים בהחלט. אלה הפרמטרים שלנו להבין מה המצב האמיתי של הבייבי שלנו, שעדיין לא מתקשר מילולית.
אבל
וכאן מגיע ה"אבל" יש איזשהו שלב שבו את יכולה להוריד את הרגל מהגז. אני פוגשת יותר ויותר אימהות חרדות: "הוא לא רוצה לאכול מזון מוצק" (ילד בן ארבעה חודשים ויום), היא עדיין לא זוחלת (מקסימה קטנה בת שישה חודשים)", "אין לו קשר עין-יד" (מלאך אחד, שהיה פג, בן חמישה חודשים ואימו המקסימה הריצה אותו לכל רופא אפשרי)
מערכת העיכול שלנו לא מתעוררת בוקר אחד ומחליטה שמעכשיו היא מסוגלת להכניס מזון מוצק. בני הקיא את 2 כפיות הבננה שקיבל בגיל חמישה חודשים. ביתי עשתה פרצופי גועל עד גיל 7 וחצי חודשים. תאמינו לי שהם אוכלים מצוין (חמסה). לכל אחד טיימר משלו. תהיה עירנית וגם סלחנית. לפעמים, אנחנו נכנסות למרדף תחרותי (גם אם אנחנו לא נשים תחרותיות), מלחיצות את עצמנו, את הקטנים ואת הסביבה כולה. ואם יצעד בגיל שנה וחודשיים?
התייעצי, תשאלי, אבל אל תעשי השוואות. הקלישאה שאומרת שכל אחד הוא מיוחד, נכונה מאוד.
אם יש לך תהיות, משהו מטריד אותך, אל תהססי לעלות מולי ולשאול. נתייעץ ונרגיש. החיים הם מרדף אחד גדול, לפעמים שווה לשבת בצד ולשתות קצת מים, השמיים יפים, אולי גם הבייבי שלך חושב ככה?
#הידולה מכילה נשים לאחר לידה בשיטת מעגלי ההתחדשות