אני שומעת המון סיפורי לידה על בסיס יומיומי. לכל אחת סיפור משמעותי, משנה חיים ממש, רגעים שהיא לא תשכח. לטוב וגם פחות.
חוט מקשר בין כל הסיפורים הוא איבוד השליטה שלנו והקיצוניות בתגובות, חלקם נובעים גם מהשתוללות הורמונלית.
הסיפור האישי שלי לא שונה והוא מייצג סיפורים רבים. כמה שעות לאחר שנולד בראל, בני בכורי הוא שהה בתינוקייה, שהייתה עמוסה לעייפה (אפס הפרדה עדיין לא הייתה מקובלת ונפוצה לצערי). בראל בחר תאריך שכולן רצו ללדת בו 10.10.10 זיהיתי אותו ממרחק אדיר. שוכב מולי, חסר אונים, קטנצ'יק, בתופת הזו, עם עוד מיליון ילדים בוכים (ככה זה הרגיש) והוא בוכה את עצמו לדעת. קיר זכוכית מפריד בינינו ושתי אחיות עסוקות, עייפות שמטפלות בכל הילודים הטריים שזכו לתאריך יפה אבל יחס אישי, איך לומר קצת פחות.
אל תשאלו אותי איך זיהיתי אותו, הוא יצא לפני שנייה מהבטן שלי וכולם נראים קטנים, פחוסים ולא ברורים. אותו זיהיתי. הבכור קרא לי מגרונו הבוכה. קיר זכוכית מפריד ביני לבין הילד שלי. אני חוזרת. קיר זכוכית מפריד בינינו. זה שילדתי לפני פחות מ 12 שעות. נשאתי אותו כמעט 41 שבועות, נפרדנו ממש עכשיו. והוא מולי. ואני לא יכולה לגעת בו ולנחם. הלב שלי דפק בשיגעון שאין לתאר. אוקסיטוצין, אנדרנלין ושאר הורמונים משתוללים ומציפים עמדתי במסדרון בוכה כמו משוגעת ודופקת על הדלת בטירוף (במצב נורמלי היו בטח מאשפזים אותי, רק שכבר הייתי מאושפזת) וצועקת "תנו לי את הילד שלי.. עכשיו" !!!" את הרגע הזה לא אשכח לעולם. כמעט שברתי את הדלת. נשלט? לא יודעת האם הייתי עושה אחרת? לא בטוח הדבר היחיד שהייתי יכולה להגיד להילה, ההיא לפני 11 שנים הוא שזה בסדר שהתגובות שלי כל כך קיצוניות. גופי עבר חוויה משמעותית ואני, השתניתי. לתמיד.
***** הרגע הזה שאת מרגישה חסרת שליטה הוא רגע כל כך טבעי. הדמעות, הכעס הכל בווליום גבוה*** 1. אל תתייבשי שאת שונה לאחר הלידה, כאילו לבשת חליפה חדשה ואת מסתכלת במראה, עדיין המומה מהמראה שלך. 2. קבלי את עצמך החדשה. רק אז תוכלי לתת למערכת העצבים שלך רגיעה 3.דברי על מה שמציף אותך, קחי עזרה רגשית ופיזית. קחי לך דולה לאחר לידה. *****
בתמונה- אחרי שכבר התרגלנו לחליפת ההורים החדשה והתחלנו להשתעשעה