אני פוגשת הרבה נשים ולפעמים, יש לי תחושה שהתלונה העיקרית שלנו היא... לעצמנו.
לא בני הזוג, לא הילדים, לא החמות, לא הפרנסה, אוגוסט או כל מה שיש לנו להתלונן עליו.
התלונה המרכזית שלך היא עלייך...
"היא היתה צריכה לישון איתנו עוד זמן ואני הוצאתי אותה מהחדר, בגלל זה יש לך חרדות"
"הוא ישן איתנו בחדר תקופה ארוכה מידי... זה פגם בזוגיות"
"הייתי צריכה להמשיך להניק. ההנקה פגעה בקשר שלו עם האבא, כי הוא כל הזמן היה עליי."
"לא הייתי צריכה להסכים לקיסרי"
"הייתי כל כך עייפה...אני יודעת שטלוויזיה זה גרוע, אבל לפחות יכולתי לסדר רגע את הבית..."
התחושה העיקרית היא שמה שלא תבחרי , מה שלא תעשי, אנחנו מרגישות "זיפט"
למה ככה? למה המתח הזה שאנחנו משיתות על עצמנו?
אידיאל... לפני שילדנו היינו בטוחות שאנחנו יודעות איך אני הולכת לגדל אותו.. "מעט מסכים, התנזרות מסוכר, זמן איכות,.. אשב איתו לקרוא ספרים מגיל חודשיים, אחנך אותו לנימוס, אחריות ואלביש אותו כראוי"
תחרות סמויה בינך לבין עצמך עם כל מה שראית בגינה או של השהייה שלך בבית מלון כשהיית בהריון וראית את "כל ההורים האלה שאת בחיים לא תהיה, אצלך זה יהיה אחרת"
והנה... את כזו. מעגל פינות כי התעייפת, לעיתים, מבטיחה הבטחות שווא, עושה מניפולציות שפעם בזת להם, לא תמיד מדברת בכבוד...
פעמים רבות אנו מרגישים נקיפות מצפון לאחר שהרגשנו שלא תפקדנו כראוי. יחד עם זאת, לא פעם נקיפות המצפון ההוריות אינן קשורות רק לתיפקודנו אלא בגורמים כציפיות פרפקציוניסטיות ולא ריאליות :"אסור לי לאבד סבלנות ". אופציה נוספת היא ניסיון נואש לתת לילדנו מה שאנו לא קיבלנו כילדים.
מספיק שקראתן עד כאן, הזדהית והעלית למודעות, זה כבר יוריד את מפלס נקיפות המצפון. בטח עכשיו, באוגוסט.
אם את מרגישה צורך לדבר, אני כאן. תנסי אותי – מקסימום תהיה מופתעת.
#הידולה – מכילה נשים לאחר לידה, מנחת מעגלי נשים ומלווה רגשית בתהליכי עיבוד לידה