אז מה קורה שם, בלילה... שהדמעות מציפות ? כשאני יושבת בחושך, עייפה וקצת מתוסכלת. שלא ככה דמיינתי את הימים שלאחר הלידה, שחשבתי שיהיה פשוט יותר, שתהיה לי עזרה..
זוכרת את עצמי יושבת על כורסת האכלה בחדר שלהם ונזכרת, מתמרמרת, ביני לביני - כמה זמן לא ישנתי שינה רציפה ואיזה בעסה שהחלום נקטע....
כמה זמן לא חלמתי, התגעגעתי, הגדול בטח יקום עוד שעתיים ואין סיכוי שאצליח להשלים מחזור שינה.
ואז אני יושבת ונזכרת... בחיים הקודמים שלי, מה הייתי עושה כרווקה ביום שישי בשעות האלו, ממש עכש יו לפני כמה שנים, בגלגול קודם.
נזכרת בג'ינס הצמוד והחולצה היפה, נעלי העקב, האיפור, הפן והסיגריות, איך היו עשרות אנשים בכניסה והיינו נכנסות לפאב הכי מבוקש בעיר, רק כי פשוט הגענו. מתיישבות על הבר, סורקות את השטח, רוקדות, שותות, צוחקות על החיים השטחיים שלנו ונהנות מכל רגע. כל מה שחיצוני ממני היה חשוב ועכשיו... זו שיצאה מרחמי, תופסת את מלוא תשומת הלב שלי.
איפה העקבים ואיפה אני? איפה הפן שלי וכמה זמן השיער לא ראה מברשת...
היינו מסיימות את הבילוי בערך בשעה הזו, ממש עכשיו, חוזרות לדירה, פותחות שולחן, מדברות על מאורעות הערב, מתקלחות וכשהאור הראשון היה עולה, היינו נרדמות עד... עד שנמאס.
אז הנה, אותה השעה, סיטואציה אחרת לגמרי. אני רואה את הלילה נפרד ומפנה את מקומו, מתבהר, כבר לא שחור כל כך וחושבת על חיי הקודמים.
ובאותו הרגע, היא פוקחת עיניים ומסתכלת עליי. לבנה, טהורה, יפיפיה, עיניה מספרות שהיא שבעה ומרוצה... שולחת לי זריקת הרגעה בצורת חיוך ואני? אני שוכחת בשנייה את החיים שלפני ומאושרת ממה שיש לי עכשיו, בלילה שבין שישי לשבת... החיים הקודמים שלי
גם לך זה קורה בלילה? התסכול? ההשלמה, והרגע המתוק?
#הידולה – מכילה נשים לאחר לידה, דולה פוסט פארטום ומלווה נשים בתהליכי עיבוד לידה