הילדים שלנו הם המראה שלנו. לפעמים אנחנו מרוצים מעצמנו, לפעמים, כל מיני דברים מפריעים לנו שרק אותם אנחנו רואים, ולא את התמונה כולה.
את הפוסט היום, אני מקדישה לזו שסוגרת את מסיבות החודש, אמברי שלי. היא כבר בת 9... והיא , היא המראה שלי. היא המורה שלי. מה שמדהים הוא שכתבתי את הטקסט לפני מספר שבועות והתמונה, צולמה ללא קשר. אין מקריות כנראה...
מצד אחד, היא שונה ממני ממש. רגשית ועמוקה, הקצב שלה, איך לומר, איטי יותר משלי (אוקי, כולם יודעים שהקצב שלי בלתי נסבל) היא עדינה ואני מטפסת על כל עץ שיעבור בדרכי.
לוקח לה שעה להרדם, אני נרדמתי כבר במילה "לישון",
היא מתכננת מתחקרת ומאחרת, ואני רצה, מדייקת ואז מתכננת
היא יסודית ... יודעת לשבת ללמוד ולהתעקש
בקיצור, הבנתן, אין לי בלעדיות על הצאצאית המשגעת הזו
ובכל זאת- מההתחלה ראיתי, עוד כשהנקתי, כל כך הרבה תכונות שגורמות לי להתאמץ, לא לעגל פינות בשבילה, אם לא בשבילי.
לתת לה לדבר עד הסוף, להקשיב למה שהיא אומרת (ובעיקר מה שלא) להתאמץ כמוה, גם אם דברים לא באים טבעי. להינות משפע של טוב לב ולתת לו לחדור גם אלי. כמה זה קשה ומאתגר וכמה זה ממלא ומעמיק אותי.
תודה ילדה של אמא, שאת עושה אותי אשת מקצוע טובה יותר, אדם טוב יותר. יום הולדת שמח.
#הידולה מכילה נשים לאחר לידה