הפוסט הזה שבר לי הלב, באמת. במסגרת העבודה שלי, אני מטיילת בהמון קבוצות של נשים. קוראת, מייעצת, מפזרת את הידע שצברתי לכל עבר, כדי באמת לסייע לנשים להתגבר על התקופה הכה קשה של הכנסת ילד למשפחה. בין אם זה משבר זוגי, עייפות נוראית, התייעצויות על הנקה, טיפת חלב, דכדוך, שינה, הכלה, חיזוק מה לא? אנחנו מותקפות בעולם חדש של מונחים, אביזרים ושמות של מחלות (גם אם זה ילד שני, כל ילד מפתיע אותך והוא לא בדיוק קופי פייסט מהקודם). כולן עייפות, מגיעות לקצה הסבלנות שלהן...
השבוע נתקלתי בפוסט אנונימי שפשוט שבר את ליבי. מישהי מספרת איך הגיע לנקודת השפל שלה, בכנות מדהימה. איך היא הגיעה למצב של צעקות בבית, הטיחה דברים על הרצפה וכמה בושה ואשמה היא חשה. לא ישנה, לא קרובה לזוגי שלה, עקרת בית עצובה וכבויה. היא מספרת שלא לשם היא כיוונה את הזרקור שלה וכמה אכזבה היא חשה מעצמה ומהמצב. מה הילדים שלה ילמדו על החיים וממנה.... נקיפות המצפון והעצב נכנסו לי ישר לתוך הלב.
לא יכולתי להשאר אדישה. החלטתי שאני עוזרת לאישה הזו, האישה הזו היא כולנו, או לפחות רובינו אחרי הלידה. שלחתי הודעה למנהלת הקבוצה שתעביר לאותה אישה שאני מוכנה לסייע לה, גם ללא עלות .
גם אותה אנונימית, כמו רבות וטובות, לא יודעת שיש מישהי שזה המקצוע שלה. אשכרא המקצוע שלה, לעזור לך לתמוך בך, ללכת איתך בדרך שאת בחרת.
אני חשה כאב פיזי, אפילו עכשיו, כשאני כותבת. כמה עצוב לי שנשים לא מכירות את הדולה, המלווה אחרי לידה.
אל תתני לבלאגן לשבש את החלומות שלך, קבלי עזרה, הדמיון והמציאות הם רק בני דודים.
ואני שם בשבילה ובשבילך.... #הידולה