יש שיחות, מפגשים שנכנסים לי ישר ללב. ולפעמים לא משחררים🙄
אחת השיחות השבוע נשארה איתי. היא סיפרה איך "הכל בסדר" ו "כולם בריאים" אבל מבפנים, לא מרגישה טוב, בוכה. יש לה עזרה אבל... "אני עצובה" היא אמרה. "לא כך חשבתי שיראו פני הדברים".
לפעמים זה מתבטא במשבר זוגי, עייפות נוראית, נקיפות מצפון על חוסר סבלנות, הנקה, הרצון להבין אם את בדיכאון (או שזה סטנדרטי) כי "כולן ככה"? ולפעמים זו עדיין הלידה שמהדהדת.
כולן עייפות, מגיעות לקצה הסבלנות שלהן... ואז מגיעות המחשבות הרעות.😥
היא מספרת איך הגיעה לנקודת השפל שלה, בכנות מדהימה. הגיעה למצב של צעקות על הזוגי, הטיחה דברים וכמה בושה ואשמה היא חשה. לא ישנה בלילה יותר משעתיים, עקרת בית עצובה ועוד קורונה.
היא מספרת על האכזבה שהיא חשה מעצמה ומהמצב. "כולם אמרו שאהיה אמא מושלמת", היא אומרת מה הילדים שלה ילמדו על החיים וממנה.... נקיפות המצפון והעצב נכנסו לי ישר לתוך הלב.
ולמה בעצם זה שונה מכל מה שאני מכירה? שאלתי את עצמי למה זה כל כך נשאר בי?
כי האישה הזו היא כולנו, כל אחת שחוותה בדידות לאחר הלידה. לכל אחת יש סף עצבים אחר ולכל אחת מאיתנו יש את הסל שלה... אבל החוויה, "שמישהו ישמור עלי רגע" נמאס לי מהאחריות הזו. ... זוהי חוויה שאני שומעת יותר ויותר.
הכאב מגיע מעוד מקום- כמו רבות וטובות, אותה אישה לא ידעה שיש מישהי שזה המקצוע שלה, לשמור עליה, להגן, להסביר ולהכיל את החודשים האלה שאנו חשות את הטלטלה. נשים שזה המקצוע שלהן, לעזור לך לתמוך בך, ללכת איתך בדרך שאת בחרת.
אז אם אחותך אומרת "הכל בסדר" אבל את רואה שהיא לא ממש בסדר, ספרי לה עלינו, על הדולות לאחר לידה. תספרי לה שהיא יכולה לקבל עזרה, לנשום אחרי מפגש. להעלות חיוך.💙
זה אפשרי כי הדמיון והמציאות הם רק בני דודים.
ואני שם בשבילה ובשבילך.... #הידולה
.