אחד מהסיפור האישיים שלי, פותחת את ליבי בני הבכור. הנקה. לא ידעתי שום דבר מעבר לזה. תינוק נולד, מניקים אותו... ככה דמיינתי אמהות (אגב, אני ממש לא חושבת כך היום, כל אמא צריכה לעשות מה שעובד לה וגורם לה להיות מסופקת..) אבל אני? נכנסתי למלחמה!
לא הבנתי למה זה לא מסתדר, טבעי, תינוק מתחבר ויונק וזהו! לקח לי חודש להיענות לדרישת הזוגי להזמין יועצת הנקה ולהבין שזה בכלל לא תלוי בי. יש לילד לשון קשורה. אחורית. כן, יש דבר כזה.... וכאן התחילה מלחמה אמיתית, עקובה מדמעות ביני ובין תחליפי החלב: מי מזין יותר את הילד. קינאתי ממש כשאכל בבקבוק, חשתי ניצחון כשינק בלילה.. אחרי כחמישה חודשים וכמה ימים זה קרה מעצמו. נגמר החלב. אני זוכרת את הסצינה שבה אני יושבת ברכב, מבינה שזהו, אין יותר. לא פעלתי בזמן, לא משנה מה... נוצחתי. לא הצלחתי להשתחרר מתחושת המאבק והתסכול. חברות תחליפי החלב הפכו בעיני לסדין אדום ( במקום שבו הן למעשה מושיעות מלא אמהות, הכל עניין של השקפה)
אגב, עברו עשר שנים ואני עדיין זוכרת את העצבות והבעסה שהייתי בה....על הקשר בין הזנה ואמהות דובר ועוד ידובר המון.
זה רק סיפור אחד מתוך מיליון שיש לכל אחת מאיתנו ודחפו אותי להקים את "הידולה". לפעמים, כל מה שאנחנו צריכות זה רק יד מכוונת. בזמן. כדי לממש את הרצונות שלנו. לא משנה מה את בוחרת
ואם הגעת עד כאן, ספרי לי חוויה שלך בעניין. כאן או בפרטי
